החלטה בתיק תא"מ 11985-04-12

בפניי  בקשה על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 , לפיה נדרש בית המשפט לחייב את התובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהפעלת תקנה 519 מציבה על כפות המאזניים, זו מול זו, שתי

זכויות בסיסיות: האחת - הזכות החוקתית לגישה לערכאות, והתדיינות להליך הוגן והשנייה -

זכותו של הנתבע להחזר הוצאות אם יזכה במשפט.

מעמדה של זכות זו של הגישה לערכאות נקבע זה מכבר בפסיקה וקיבל משנה תוקף עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם, ראו למשל ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל,  פ"ד  נא(3) 577, 629, וכן  רע"א  3899/04 מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר ואח', תק-על 2006(2), 836 ,עמ' 844 ואזכוריו).

ההלכה היא שאין מכבידים על תובע למצות את זכותו בבית המשפט רק משום שאין ידו משגת להפקיד הוצאות המשפט (ראו רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650א).

יפים הדברים שנאמרו ע"י כב' השופטת כהן בת.א. 20918-10-09 יחזקאל הללי נ' Reebok International Limited  (פורסם בנבו, 17.03.2011) כי :

" תקנה 519 לתקסד"א המסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, מאפשרת לבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, מבלי שהתקנה עצמה קבעה באילו מקרים יש להיעתר לבקשה ובאילו מקרים לדחותה. מחד גיסא, ככל שהתובע במצב כלכלי קשה יותר, כך יקשה על הנתבעים לגבות את הוצאותיהם, אם יזכו בדין בסופו של המשפט. משכך, קם צורך ממשי יותר לחייב תובע מסוג זה בהפקדת ערובה. מאידך גיסא, חיובו של תובע שאין הפרוטה מצויה בכיסו בהפקדת ערובה להוצאות עלול לפגוע פגיעה משמעותית במימוש זכותו לגישה לערכאות, שכן באין אפשרות לתובע לשאת בתשלום הערובה, תידחה תביעתו מבלי שתתברר לגופה".

באיזון המתבקש בין זכות התובע לגישה לערכאות, לזכות הנתבעת שלא יגרמו לה נזקים כספיים באם תדחה התביעה נגדה: " רשאי בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו גם את סיכוייו של התובע להצליח  בתביעתו, אלא שהדבר צריך להיעשות בזהירות מרבית, על מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת דין בטרם עת" (רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות  תקשורת בע"מ ו-4 אח').

עיון בכתב התביעה מעלה כי לתובע טענות כבדות משקל אודות ההיסטוריה של הרכב בתחום התאונות ,  שרכש מהנתבעים וטענותיו העיקריות כי הנתבעים הסתירו ממנו עובדות מהותיות אודות מצבו של הרכב. לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי לפיה בבדיקתו התגלה כי הרכב עבר תאונה עם פגיעות קשות ותוקן בצורה חובבנית, וכן צורף תצהיר של התובע לפיו בעת הקנייה לא נאמר לו דבר אודות הרכב וכי הוא קנה את הרכב בהסתמך על מצג הנתבעים שהסתבר כי אינו אמתי.

לכתב התביעה צורף חוזה המכר לפיו מצהיר התובע כי בדק את הרכב ומצא כי הינו מתאים לצרכיו וכי הקנייה היא של רכב במצב AS IS    .

יש לציין כי עילת תביעתו של התובע נוצרה אחרי 8 חודשים  מיום שקנה את הרכב,  בעת שנהג ברכבו, שמע רעשים והרכב סטה ממסלול הנסיעה ופגע במעקה, אז, כשהוזמן השמאי מטעמו התגלה כי לרכב יש עבר תאונתי קשה אותו מייחס התובע לנקודת הזמן לפני רכשת הרכב.

 קיים קושי לא מבוטל בפני התובע להוכחת מרכיבי תביעתו, גם אם לכאורה מוכח כי הרכב  עבר תאונה קשה, התובע צריך להוכיח כי אותה תאונה קשה נגרמה לפני שרכש את הרכב.

אין לחרוץ את דינו של התובע ולקבוע כי סיכויי תביעתו קלושים, ולא השתכנעתי, על אף קשיי ההוכחה, כי בפניי תביעה חסרת סיכויים.

הימצאות התובע באיחוד תיקים אינה אמורה לעמוד לרועץ, וזכותו לנהל את תביעתו מבלי להכביד עליו בהוצאות בשלב זה גוברת על זכות הנתבע להבטחת הוצאותיו בנסיבות העניין.

לאור המורם, הבקשה נדחית.

בנסבות העניין הנני מחייב את הנתבעת- המבקשת  לשלם לתובע את הוצאותיו בסך 1,500 ש"ח.

לשלוח לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"ג, 25 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: